הסיפור של נוהאד מנסור
גדלתי בבית דרוזי, בין עוספיא לחיפה, ולמדתי בבית ספר יהודי. בבית גדלתי על חיבור למשפחה, לקהילה ולמסורת של שירות.
כשהתגייסתי לצנחנים, לגדוד 101, המשכתי דרך שהכרתי מהבית. השירות היה חלק מרכזי מהחיים שלי, וגם במהלכו עבדתי במקום של כנאפה בחיפה. שם גיליתי כמה אני אוהב להכין משהו חם וטרי ולראות את האדם שמולי מחייך.
אחרי 7 באוקטובר חזרתי למילואים. איבדתי את חברי נטע ולחמתי בעזה. אני בוחר לספר על התקופה הזאת בלי להיכנס לפרטים קשים, אבל היא שינתה את החיים שלי.
חזרתי עם פציעה ועם פוסט־טראומה. דברים שהיו ברורים קודם הפכו לקשים, והתוכניות שהיו לי נעצרו.
נסעתי לקנדה ויצאתי למסע הסברה מול קהילות. דיברתי על ישראל, על העדה הדרוזית ועל השירות. המפגשים נתנו לי מקום לדבר, להקשיב וגם להסתכל מחדש על הדרך שלי.
בסוף חזרתי לארץ. החלום לפתוח עסק, שהיה איתי עוד לפני המלחמה, חיכה לי כאן.
החיבור לכנאפה הרגיש טבעי. הכרתי את העבודה, אהבתי את המפגש עם האנשים, ורציתי לבנות מקום קטן משלי.
כך קמה כנאפה בצרה. מקום שבו אני יכול לעבוד בידיים, לארח ולתת לאנשים רגע טוב באמצע היום. מבחינתי, כל סוף שבוע שבו האש נדלקת והכנאפה יוצאת חמה הוא עוד צעד קדימה.
גם אחרי המקומות הכי קשים, אפשר לבנות משהו מתוק.
